דברים שלא במקומם

אין דינה של רשימה זו כדין מרבית רשימותיי כאן. זוהי סקירה של ספרון דקיק מאת מרטין בובר, אשר קודם לה גילוי נאות. זה האחרון לא נכתב בקילוח מוזת היצירה, אלא כתיעוד היסטורי, 'עובדתי', על המתרחש. זקוקה אני למראה כהיזקק כל אדם – ברם לא הבטתי בבריות אלה זמן רב. אפרסם זאת, אף כי ליבי אינו שלם עם הדבר, שכן זוהי הודאה בחולשתי – הקיימת עתה (מצליחה אני ללחום בה, ברם המלחמה טרם תמה), ואם הרצון ללחום יאבד, יהיו דבריי אלה כקזוס בלי לרוחי. אף על פי כן, דברי (א)מת אלה – דברי המת מבין כתלי היכל האמת, המת אשר לא הגיע אליו כעצמו – ב-א', עם אני, עם אמירה. זו עוד תגיע ותעלה, זהו שיקומי את רוחי השדופה – אך זוהי העדות לשבריריותה, אשר סכנתה מרחפת מעליי בלהט החרב המתהפכת על בוסתן עדני.


לאחרונה יצא לי לעסוק מחדש בעניין החיבור לעצמי ולפועלי שאבד לי. בובר, עם תורת החסידות ההומנית שלו, סייע לי רבות – אך חוששני שעודני רחוקה מהווייתי שלי. אך יחד עם זאת עיינתי גם בכתבים של רבים מאהוביי, אשר שחו על מרורי ליבי ועל סבלות דרכיי בעבר – ניטשה, בנימין, בטהובן. כל אלה טעמו את טעמו הסר של הניכור, של הבדידות אשר נגזרה על האדם החושב, שכל יקומו בנוי סביב מחשבתו שלו לבדה – והוא ידוע יודע כי לא יוכל אחרת, כי לעולם לא יוכל לאמץ כל מסגרת אחרת שתתאים לו כמרבית הלכי העולם, כי לא כך הדבר, ואין ביכולתו להתכחש לכך. לא כך דרכו – הוא התוודע לכך שזקיקי מחשבתו הם המכוונים פועלו, ודברי הכלל אין להם כל ממש עבורו עד שלא יתממשו בהוייתו הוא. זה מקור ערגתי הגדולה אל הפילוסופיה בפרט ואל היצירה בכלל – ומקור צרותיי הגדולות.

שכן זמן רב, זמן רב מדי, ניסיתי כולי לשים את התנאים לאותו חיבור סגולי, מבלי שיבוא עליי מאום. לא קבעתי לי כלל תוכניות – נטשתי מסגרות – ופיניתי את זמני לי לעצמי כולי. אך בכך התחוור לי מראה בדידותי, מראה חיי מן החוץ, ואותו חייתי במיאוס זמן כה רב – מראה חיים בודדים, של נשמה בודדה אשר חיה לבדה בדירה בודדה, יוצאת ונכנסת חוזר ושווא עם שקיות, ללא כל דבר מעצמה. אף ספרים מעטים בלבד קראתי – כי אי הנחת פשטה בעורקיי, ולא הרגשתי בנוח אצל עצמי. פעילות גופנית אשר כה נהניתי ממנה בעבר – הפכה למשימה תמידית שאינה באה על סיפוקה, שכן אף לא יכולתי לאחד את מאווי במסגרתה ולהביא עצמי לכדי מאמץ כל שהוא. חייתי כברייה סרוחה, כפגר מהלך, ואף כי מבינה אני זאת, אותה מלאות חיים אשר חשתי בעבר טרם באה עליי. אז לא ניסיתי כלל להביאה – היא הייתה נוכחת בחיי, בפועלי, בדרכיי תמיד – לא כקול מונוטוני, אלא כדמות אל, אשר אף אם נגלית רק לעיתים, מצויה שם. הייתה בי האמונה, האמונה בעצמי, ביצירה ובכתיבה.

והרי אמונה זו אבדה לי. מנסה אני להשיבה, וכל מעייני קשורים לכך עתה – אך זו אינה פועמת בי. והנה מתוך כתיבתי, מתוך מחשבתי על הבאות, מתוך המשחק המשובב במילים מאירות פנים, מזהה אני את שרידיה, את חוטי נפשיה שמתאגדים להם שוב באחת. רק דרך הכתיבה עצמה, ניסיון הכתיבה והאמירה בשם את הדברים כשהם בהווייתי, מצליחה אני לא רק לחזור לאחדות עם נפשי, אלא גם לכונן מחדש את אושרי. עליי להשקיע יותר בכתיבה – שכן עתה שיחררתי את מושכות העריכה והמחשבה כליל, וכותבת אני בנוסח הנוכח ברוחי ברגע זה – אך כל מבטחיי נתונים לה, כי היא שתרפאיני. לא גלולה, לא דבר מאכל, לא מתנה כל שהיא – רק דבר יצירה, קודם כל שלי, הוא שיסייע לי. בעבר, כשכתבתי, זכיתי לשתות ממעיינות בתוליים, לתור בגבעות מוריקות, לנוח על שדות פרחי מור ולבונה. יודעת אני כי אותה הרמוניה עוד מצויה לי – מזהה אני אותה ביצירות אחרים – ועתה עליי רק להפסיק את הבטלה ולפנות לביצועיי.


טרם שאפנה לכך (וזאת מטרת חיי, עליי לזכור זאת אם רק ארצה לחיות חיים ממש, ולא חיי גוויה) – (אף יש לי נושאים בוערים על סף פתחי! בין אם היצירה עצמה כנתיב לנשמה, האתיקה של החושים שהתחלתי לפתח, החינוך ברוח האותנטיות ומה לא) – לכל הפחות אשפוך מעט אור על תורת החסידות אליבא דבובר, אשר הייתה לי כידיד נאמן כל פעם בה חשתי כתועה במדבר ישותי.

אף כי לא חונכתי חינוך יהודי מסורתי, מזדהה אני עם לא מעט מעקרונות היהדות. יחסי אליה אינו כמערכת מצוות וכללים, אשר טיבם והצדקתם אינה ברורה לי עדיין, שכן אף אחד לא סיפק לי הנימוק למלאם – אך החיבור ההוויתי לאל והניצוץ האלוהי הפועם מן האדם הוא המנחה את דרכיי. ביוון העתיקה האל זוהה על נקלה עם הלא נודע, עם הדברים ה'מובנים מאליהם', אשר לא ניתן להסבירם בדרך אחרת. היוונים אף הודו בכך שהמדע אינו מספיק לתיאורם (אנו שוכחים זאת) – אך בין אם אלה עיקרים מטאפיזיים או מוסריים, האל מגלם את קיומה של תבונה ורצון טוב, את קיום מהות שאינה ניתנת לחפצון ואינה בעלת מטרה ייעודית, אלא מעניק את ההכרה ושופך אור על ברואיו (או בוראיו). הוא שמש העמים, פסגת העולים, יהב החלכאים. בפשטות – הוא האמונה, המחשבה, והטוב. כל אלה הכרחיים לכל שיג ושיח לא רק משום שלעולם לא נוכל לדעת הכל (והאל 'מגשים' את אי ידיעתנו) אלא גם משום שהשפה עצמה הינה אלוהית. על כך אכתוב בנפרד, אך המילה מאגדת בחובה מהות אשר מקורה אינה מובן, השייכת להכרתנו את העולם. על כך בנפרד, בפעם אחרת.

אם נחזור לבובר, הרי שספרו הדקיק, "דרכו של אדם על פי תורת החסידות",  היה לי המפגש הראשון עם כתביו. שמעתי לא פעם אודותיו, ועל אודות "אני ואתה", והרעיון הכללי פיתתני – אך קרוב משפחה הגניב לחיקי, כיד הגורל, כתב זה. אין לו כל מבוא, הקדמה או אקדמה, אשר מלמדים על נסיבות כתיבתו או אריגת תוכנו – הוא מתווה מספק עיקרים אשר זיהיתי בעצמי בתיקוניי את דרכיי, אשר היו חשובים לי בשלבים שונים בחיי, ונכונים תמיד. לעיתים הם נראים כתזכורת שאין בה עוד צורך, לעיתים הם כמן משמיים – אולם תמיד הם מנתבים חזרה לדרך הישר, בשילוב משלי חסידים דשנים. אילו הייתי רופאה, הייתי רושמת לאדם האומלל פרק ליום, על הבוקר, עם שעת הקימה, בעוד הוא מגשש אחר דרכו, בטרם יחליט לכלוא עצמו בסד שמיכתו בשנית. דבריו הם כתזכורת לנפש הדוויה כי אחת היא, כמדריך לה בנתיבה היחיד שלה, הייחודי והמרפא-עצמו – כי רק היא מסוגלת לכך.

לא ארחיב הרבה על תוכן הספר, אף כי ביכולתי לעשות זאת – אמליץ לכם ללכת אליו, הוא יספר את תוכנו בדרך מענגת ונכונה יותר. אך מספר מילים על מתווה הספר, בניסיון לעמוד בכל זאת על ההיגיון שלא מוסבר מאחוריו – הפרק הראשון עוסק ב"חשבון הנפש", כמעין שלב יסוד, שלב ההכרה. השלב ממנו מגיע האדם להבנה כי זקוק הוא לשיג ושיח עם עצמו – אף טרם שזה בוצע. לאחריו, "הדרך המיוחדת" מדגיש את חיבורו של האדם לעצמו הוא בקידוש מעשיו הוא, אשר רק הוא יכול לבחור כיצד לבצע. השלישי הינו "לב נכון", הדן באחדות הנפש, אליו אולי אחזור ברשימה אחרת אודות גזירות הגורל (שכן לדידי ישנו קשר בין תפישת הגורל לבין הנפש החצויה). הרביעי, "הבא לתקן יתחיל בו בעצמו", הוא ככוכב הצפון לכל סכסוך כל שהוא, ואף שלא קראתיו בזמנו, עיקריו סייעו לי רבות בקשר עם אמי. החמישי, "אל תטפל בעצמך", עזר לי לא מעט בעבר, ודינו הסתייגות מכל מסקנה שעלולה לעלות בקורא בדבר טיב פועלו – עליו לעשות מעשיו מתוך ענוה ואל האחר (יהיה זה מי או מה שיהיה), מתוך כבוד כלפיו והכרה במופשטותו-הבלתי-ניתנת-לאובייקטיפיקציה (ברוח מארקס). האחרון דן "בסמוך לך" – והוא כחתימה המזכירה לנו את הסיבה לפרק החמישי –  רק לאחר היציאה יוכל האדם לחזור ולשכון בעצמו, ולרומם הוויתו – כי היא אשר טומנת בחובה את כל מכמני הנאתנו ורווחתנו.

לסיכום, נדמה כי אם אחד מכם חש אי פעם במצוקה, או כי השלמות העצמית רחקה ממנו יתר על המידה – שאו עיניכם אל בובר. אני אמשיך את קריאותיי בכתביו, בקשר לתורת החסידות אשר הוא משרטט (לא מצאתי כל אנשים הפועלים בארץ ללמדה) ישנו גם הספר "אור הגנוז" המאגד סיפורי חסידים רבים, משלי דעת ותבונה. אוסיף למאגר הנושאים לכתיבה אף את סוגת המשל עצמה, שדינה מעלה תהיות.

אם אבקש לתאר את האדם (גם אותי עצמי בתקופות לא קלות) שאינו נוהג לפי תורת החסידות, אין ביכולתי להעלות דרך טובה מן אותו צופה בשחיטה, אשר מקונן:

"שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!

אִם-יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב –

וַ אֲ נִ י   לֹא מְצָאתִיו –

הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!

אֲ נִ י   –   לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,

וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –

עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?"

לא פעם, בצוקי עיתים, עלו ברוחי שורות השיר הללו מבלי שהבנתי מהיכן. והרי אני עצמי ביטאתי שורות אלו ברגשותיי – שכן הן צצו במוחי שוב ושוב. אף כי ענייני הצדק שעליהם הנהי אינם אלה שבובר מעלה (אצל ביאליק מדובר בעניין אוניברסלי-חיצוני, בין אם פוליטי ובין אם מוסרי, ואילו אצל בובר מדובר בהפעלת צדק כלפי חוץ, מתוך המרחב הפנימי), הרי שהוא מזקק את דמות האומלל בדיוק ובקצרה, כאילו במיוחד לפורמט אינטרנטי זה.

צר לי על הסיום בנימה זו – רק אוכל לאחל לעצמי כי אכתוב כאן יותר, וכי אייצר את אותה רשימת נושאים אותה בראתי בדבר פי גם בכתב. שנה נפלאה.

מודעות פרסומת

על הדרך (קצר)

הדרך לאלדורדו נקראת כך לא משום שאיני חפצה באלדורדו, ככולכם. אלא משום שאלדורדו אינה קיימת אלא בדרך אליה. וזה, בדומה לכל מסע, אודיסיאה, וכן לכל אסימפטוטה רחבת אופקים, לאפס המוחלט, לגביע הקדוש – הם ועוד איך קיימים. הם חיים איתנו, ומתקרבים אלינו אם אנו מתקרבים אל עצמנו. אך כדי להגיע לכך נדרשת הדרך, היא ההגעה והיא קיצה. וזו… זו כנראה האלדורדו שלי, כי היא הדבר שמעניין אותי באמת.

ניגוני הקיום

אני חושבת שכתבתי כבר בזמנו, כאן או במקום אחר, על הפלאיות שבמוסיקה (להבדיל מהמוזיקה, לה ערך שונה). המנגינות הרכות והמעוררות חיים מהוות, לדידי, אחת משכיות החמדה האחרונות שנותרו חפות מכל מילים. אומנם יש את מראית העין – בין אם מדובר בפרח קט בצד המדרכה ששימח שמחה שקטה את לבב האנוש, בין אם זהו נוף מרהיב או פני אדם אהוב, כל אלה מספקות לאדם חוויות רגשיות מיידיות, ללא הלשון הדבורה. אך בימינו, בהם כל מראה מוצלח נחטף במהרה לסליל הצילום, מה שלא 'ראוי' להיכנס נזנח, ומה ש'ראוי' מאבד את הקשר האינטימי שלנו איתו, והופך לנחלת הכלל, שבכלל, כנראה, יחווה חוויות אחרות עם אותה תמונה. מעניין יהיה לחקור את היחס לתמונה; אם בנימין דיבר על ההילה של יצירת אמנות בקשר לשעתוק טכני, הרי שהיום ראוי לדבר על ההילה של החוויה המיידית, המציאותית, שנעדרת מכל אותן תמונות שמצלמים. והאפקטים אולי מהווים דרך לקבל הילה חדשה, שונה במהותה – היא הילת הנוסטלגיה, ההיסטוריה, הרגש הקמאי… זו רק תזכורת לכך ש"מחשבות על הצילום" של בארת' מחכה לי, תלוי על הדלת, לכשאגמור עם העבודה ממנה אני מתחמקת בכתיבת פוסט זה.

בחזרה לקו המחשבה שעליי לשזור בו את ריכוזי – את המוסיקה טרם הצליחו להרוס לנו לחלוטין. יש שיחלקו עליי (נו, שעתוק טכני של יצירות (המשועתקות בעצמן) זה בדיוק מה שאני משתמשת בו כדי להרחיב את השכלתי המוסיקלית), אבל בכל זאת החוויה של האזנה לסונטות נותרה עדיין אינטימית ומזהירה לא פחות מהאזנה לקונצרט. כשאתה מביט בתמונה או קורא כמה מילים תוך כדי הליכה או אכילה, אין אדם מנותק מהעולם כמו בעת האזנה למוסיקה – אז שתי אוזניות נחבשות על אוזנייך, ואתה שוקע אל תוך ים מופלא של צלילים, שלא נותן לך את האפשרות להתחמק ממנו, כל עוד הווליום מספק. חוויות של "שקיעה" עד כדי היטמעות אומנם קיימות גם בטקסטים כתובים וחזותיים, אך שם הקשר שונה, עקיף. העיניים מתרוצצות לכל עבר, חופש הבחירה שלהן הינו בלתי מוגבל. האוזניים, להן וקטור כיוון אחד בלבד, אינן מסוגלות לסנן (אינני מתייחסת בפרט למקרי הדחקה פסיכולוגיים למיניהם, לא בכך עסקינן) את שנקלט בהן, או ליתר דיוק – אין הן יכולות להתחמק. הן מקבלות הכל. כך ניתן לכפות עליהן בהנאה את המימד המקביל, המעודן, של המוסיקה.

אין לי השכלה מוסיקלית כלל. למדתי פסנתר בילדותי, אך הוא נכפה עליי על ידי אימי, וסלדתי מהמגע איתו. לאחר מכן המשכתי בגיטרה, אך גם הפריטות הספורות שהפקתי פסקו לצורך עניינים בהולים יותר. בעקבות פריחתי התרבותית המאוחרת, באה גם התוודעותי לקורפוס המוסיקה הקלאסית, על מגדנותיו המתוקות. מאז המוסיקה צובעת את תפאורת חיי, ואיני שובעת מגלות עוד יצירות הפורטות על ליבי שלי. עתה הייתי רוצה להבין יותר בעולם התיאורתי המוסיקלי (הן הפיסיקלי, אך אין זה קשור): להבדיל בין קונצ'רטו לסונטה, לדעת להגדיר פוגה, לזהות כל קרשנדו ופיציקטו (חיפשתי מילים שזכורות לי משיעורי הפסנתר המעטים בקונסרבטוריון, בכיתה ב'). אולי הייתי עושה זאת אילו היה לי זמן לכך (אני גם שואפת לחזור ללימודי הפסנתר יום אחד), אך נדמה לי שאני מונעת את עצמי במידת מה את ההבנה הצרופה (בכל זאת, מדובר במושגים שניתן ללמודם בזמן קצר, גם אם זיהויים והתבטאותם ביצירות מסובכת יותר); זוהי "new world symphony" אחת גדולה – ג'ונגל פראי בו אינני יודעת מה יצוץ ואיך עליי להגדירו, אין לי כל תשובה אינטלקטואלית מרשימה "שלופה" תוך שניות, או כל דרך לדבר על מה שחוויתי ולהגדירו במילים שהומצאו זה מכבר. זהו חסרון בחוסר התקשורתיות שלי בכל הנוגע לצלילים – אך זהו יתרון גדול עבורי, לדעתי. זהו נתיב יחיד בו אני תמיד אחווה את הקיום האותנטי, ללא כל מילה שנכפתה או הרגשה שלא באמת חשתי – לא אדע על הרגשות כאלה. לא אסתגר בהגדרות מסמאות, שימנעוני מראייה נכוחה של מה שלפני אוזניי. הדימוי כה מגוחך שמלבישים אותו מחוש הראייה על חוש השמיעה – והרי זוהי בדיוק הסיבה, אין שמיעה לא ישירה, כל עוד, לפחות, אין מילים לתאר אותה. אז ניתן לתאר את הדציבלים השונים, כפי שמדענים ודאי יצליחו לאסוף עוד אלפי נתונים ומספרים על היקום. אבל האם הם יבינו את הקיום, יוכלו להסביר את האבסורד לקאמי, לניטשה, לקירקגור, לקהלת ולכל אדם תחת השמש? סביר שלא. בטוח שלא. יש דברים שלעולם לא נדע, וזהו אחד מהם [לאחרונה, בעקבות התוודעותי המעמיקה לקאנט, אני חושדת שהוא היה בין הראשונים שעסקו בכך במפורש, באופן מובנה. סביר שאני טועה, כי כל בר דעת עסק בכך בשלב כזה או אחר בחייו, גם ההגותיים שבהם וגם האמנותיים יותר. בכל מקרה, קאנט מאגד בביקורתו (אשר קראתי – זו הטהורה והמטהרת) את כל מה שצריך לדעת, כל האמיתות שפילוסוף צריך לצאת מהן אל העולם, או כל אדם אחר. הוא תוחם את גבולות הידיעה – ולאחר שהעביר אותנו את ההכשרה המתאמת, הוא מתיר את רסננו ומאפשר לנו לייצר כמה מטאפיזיקות שרק נרצה – כל עוד נזכור שאלה הן מטאפיזיקות. ושקיום אינו פרדיקט!].

הערת האגב הספונטנית שלעיל רק מחזקת את טענתי (ותודה לעצמי) – משום שאני עוסקת רבות בפילוסופיה ושואלת את עצמי לא פעם על יכולות ההתפלספות האישיות שלי, אני שמה לב להשתלטותם של המושגים על עולם מחשבתי, בתחומים אותם למדתי. זהו פרדוקס הלמידה, עליו גם דיבר קון – ככל שנלמד יותר, נאמץ אמות מידה מוגדרות, ונזניח את אלה שלנו, עד כדי רמיסה מוחלטת של היצירתיות שלנו. אני מנסה לשמור על טריותי, איך שהוא, אף כי לאחרונה אין לי את הכוח הדרוש כדי להשקיע בכך, או ליתר דיוק את הזמן. ובכך לדאבוני אני פועלת נגד עצמי. ברם, אם לחזור בכל זאת לרעיו שאמור להיות בבסיס הפוסט הזה – במוסיקה אין לי את הבריחה הזו. אני אף מאמינה שהחוויה המוסיקלית, השמיעתית, היא כה שונה מכל חוויה חזותית או מילולית, עד שגם לאנשים שאינם הדיוטים כמותי יש חיבור אליה. אז, כפתק תזכורת ליום סגריר, עליי לתהות לעומק יותר על החוויה המוסיקלית הייחודית הזו, שמאפשרת לי פעם אחר פעם לצאת מה"כאן והעכשיו" המנותק מעצמי, חזרה אליי, אל אושרי הפנימי ואל שלוותי האותנטית. אמן.

Don't you hear the horrible screaming all around us, the screaming that men usually call silence?

Kaspar-Hauser-3-578x200

 

נתקלתי במקרה, בעודי מחפשת תמונה ראויה לבלוג. אומנם קשה לראות ואין סיכוי לראות את הסצנה – סצנת הפתיחה של "המסתורין של קספר האוזר", אחד הסרטים האהובים עליי. אין לי סרטים אהובים, אך זה אחד מאלה שיותר אהבתי, אין ספק.

הייתי כותבת עליו רשומה, אך עתה יש לי עניינים, מה גם שעליי לשוב ולצפות בסרט. מומלץ מומלץ מומלץ!

חיים במילוי קרם משמעות

נו, אז לאחרונה שקעתי באקזיסטנציאליזם.

דרך העבודה בספרות, שכנראה תהיה על camus ידידי משכבר הימים, שוב הגעתי לעסוק בזה.

וטוב שכך.. או שלא?

כי כתלמידת אונגר ותיקה, ובכלל כאוהבת פילוסופיה שתהתה על קנקן התה שלה כמה פעמים, הבנתי כבר שאין משמעות לחיים. אין משמעות חיצונית, כלומר. אתה חי רק עד שאתה מת, וזה יכול לקרות מהר יותר משציפית. זה יקרה מהר יותר משציפית, אם להקשיב לכל אותם זקני השבט של התרבות. אז אני מקבלת את דעתם, אני בעצמי מרגישה שהזמן נוזל לי מהידיים, אך זה רק דוגמא לכך שאינני מנצלת אותו כראוי – מה שמחזיר אותי לנושאנו. הרי שלחיים אין משמעות, ושסיזיפוס ימשיך לגלגל את האבן, כל אחד יודע. אבל חוסר המשמעות, אבסורד הקיום, מעורר את שאלת המוות או התקווה, שקאמי הזכיר. 

מוות זו כמובן לא אופציה ומעולם לא הייתה אופציה בשבילי. הוריי נלחצו מאוד כשאיימתי לקפוץ מהחלון פעם כשטובה עשתה דבר נוראי באופן מיוחד, וחשבו שהמחשבה עברה במוחי. אך לא. חוסר הטעם בחיי מעולם לא הביאו אותי לכדי רצון להתאבד. אכילה מוגברת, אסקפיזם בסרטים, זה כן. בעיקר אכילה. אבל לקפוץ מאיפושהו? לחתוך את בשרי היקר? חס וכרפס. לא רק שעצם המעשה מזעזע אותי, אלא גם שאני יודעת היטב שהחיים יקרים מדי כדי לוותר עליהם. זה כל הפרדוקס! הם חשובים לי מדי, אך תפל טעמם. כל יום הוא כמו עוגה ששוב נשרפה, אך אוכלים אותה בכל זאת, כדי לא לגרום למארחת כלימה. חיים את החיים כמה שרק אפשר – עד שכבר לא.

אך הדבקות הזו בחיים, אותה דבקות של הגוף שקאמי דיבר עליה, שמנוגדת לדעה של הנפש  – אין היא מספיקה לחיים. אם אמשיך כך, לא ארצה להמשיך לחיות. עליי למצוא מטרה אישית, אושר פנימי. קאמי אומר כי מטרה זו היא הסחת דעת, אך אין אני חושבת שזה מן הנכון. המוות יבוא, וביום בו יבוא אקבלו בזרועות פתוחות – כלומר, מובן שאתנגד ואנסה להילחם, אם חיי לאחר אותו מרד יהיו בתנאים סבירים (ולא עם זונדות וקטטרים וללא יכולת מחשבה) – אך אשלים עימו, כידיד ותיק, שהוכר לי עוד בהיותי ילדה קטנה. אומנם אין לי חוויה חזקה של מוות עדיין, לצערי ולשמחתי יחדיו, אך זכורה לי היטב התקופה, שכל כמה זמן היו לי מחשבות. היה זה בערב או בלילה, לאחר החשיכה, ואני שבתי להכיר בכך שאנו כוכב אחד במערכת שמש גדולה וביקום עצום, שאורך חייו (של הכוכב) הינו אפסי ביחס ליקום שסביבו, שהשמיים כל כך גדולים ואני כל כך קטנה – והכל בבת אחת על כתפיה של ילדה שטרם מלאו לה מניין שנים, ואף פחות מכך. אוי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי לנוכח האין. הייתי הולכת לאמא, מבקשת חיבוק מסיח דעת, אך גם זה לא היה עוזר אחרי פעם פעמיים. לאחר כמה דקות הצלחתי להסיח את הדעת, אך המחשבה שבה. עם הזמן, כנראה שהבנתי שיש איזה טעם לחיים. לפחות מילאתי אותם בחברים ובכיף. בכלל, נראה שילדים יודעים הרבה יותר טוב ממבוגרים מהם אקזיסטנציאליזם. מבחינתם יש חברים, יש משחקים, יש ספרים – החיים הם כיף אחד גדול. מדוע זה צריך להפסיק?

כי יש דברים נעלים יותר לעשות, כנראה. וכמובן האחריות, אותה אחריות שהעולם מטיל על כתפיך. עבודה, כסף, אוכל, מבחנים, פסיכומטרי, צבא, חשבונות, אנשים אחרים… hell is other people, אבל גם heaven. סארטר לא היה יכול להסתדר לבד בעולם. אף אחד לא יכול. אבל זה נושא לפוסט אחר..

בכל מקרה, נראה שהתשובה נמצאת בפי. או לפחות הדרך. עליי למלא את החיים בדברים ששווה לעשותם. בקיצור, אלך לקרוא לי, ואשוב לכתוב פעם אחרת, כשאצבעותיי יבערו וכשמוחי יחכים קצת.

אדיוס

השיבה מטיפזה

אז, שלום לבלוג ששכחתי כליל מקיומו.

יועדת להיות יומן, ובינתיים צמח לך מקביל גשמי יותר.

חשבתי לפתוח בלוג חלופי, שיתאים יותר למה שרציתי לעשות, אך אני מניחה שגם אם אגדיר זאת כעת, הדבר לא יעזור לי בעתיד, וייפתחו רשומות ממינים שונים שאותם ארצה לכלול בבלוג כלשהו, אחרת ילכו לאיבוד, כרגיל..

על כן, אשתמש בך, חביבי.

 

ברצוני לכתוב יותר הגיגים, יותר מחשבות שעלו לי ושעלולות ללכת לאיבוד, עקב זיכרוני האפל. כולי תקווה שאכן אצליח בכך, וליתר דיוק אצליח להתמיד בכך, כי זוהי טרגדיית חיי, במובן האמיתי של טרגדיה. על כן, אתחיל, שכן אצבעותיי בוערות.

רק על מנת להבהיר דבר מה לעצמי, אחקוק על עמוד זה של הבלוג את המילים שאמר היישות הנעלה בורחס, בראיון שנעשה עימו במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בואנוס איירס. יהא זה מעט מעליב לקרוא לטקסט זה ראיון, מילה שספגה כה הרבה משמעות קלוקלת עימה בעקבות התקשורת – נאמר, 'שיחה', או דיאלוג, או אפילו טרילוג (ועם הקורא עצמו מדובר ב-+1).

 

image

 image (1)

 

מילים פשוטות אלו הם מה שאני מאחלת לעצמי, לכל אנשי העולם ולבלוג הזה – שכך יהיה זה באמת, שהכתיבה לא תרגיש לי כורח נסבל (בעקבות העובדה שכפיתי אותה על עצמי לאחר שדחיתי אותה או מקרה דומה) אלא שתהיה היא זורמת ומהנה, כך גם בקשר לקריאה, והפילוסופיה – היא נעלה על שתיהן, וכנראה שלא אוכל לתארה במילים טוב יותר מבורחס. 

 

 

א ג ב

היום החלטתי לא לחכות עוד. במילא הברזתי ממה שהייתי אמורה לעשות, אז למה לא לנצל היטב את היום?

אז פתחתי את "גדל אשר באך" של ד' הופשטטר שישב לי על המדף כשנתיים. 

איזה כיף לי!

אני מניחה שעוד אכתוב רבות כאן על הספר, אבל בגלל שכבר כתבתי הרבה היום, אתחיל עם משהו שהספר הדגיש לי, על אף שנתקלתי בו מספר פעמים בחיים שלי. טוב יש כמה. אבל אני אעלה את הפשוט מביניהם כרגע – את העובדה שהכל חלק מהכל. לכאורה, חוק הזהות של הלוגיקה, אבל לא רק. זה קצת כמו התפישה המטאפיזית של שפינוזה – יש עצם אחד, שהוא כל העולם, והוא גם האל. לעצם הזה אינסוף מוחלט של תארים, ולכל תואר אינסוף אופנים. תארים הם, לדוגמא, חשיבה והתפשטות (יכול להיות שקיימים יותר, אך אנו מכירים רק את אלו). אופנים יכולים להיות ספר, מחשבה, וכו'. אם ניקח את הספר – אנו יכולים לשייך אותו לתואר ההתפשטות, לעצמו או לעולם כולו – מבלי לשנות אותו. וככה גם העולם. כמו פרקטל אחד גדול (זה נושא אחר שרציתי להעלות ועוד אעלה)… אני יושבת כרגע ומקלידה, וקרוב לודאי שלא ייצא מזה דבר. אבל אני חווה חוויה שכותבי בלוגים רבים חווים, חווית הכתיבה החופשית. כמעט פורנוגרפיה של כתיבה (אבל בעולם שיוצאים כל מיני צהובוני רכילות, עוד לא הגעתי לרמה של פורנוגרפיה בעצמי). והחוויה הזו היא משהו גלובלי, לא מוגבל. או אם נסתכל למשל על התפוח שאכלתי. מצד אחד, מה מיוחד בלאכול תפוח? אבל אני חוויתי נגיסה שאינספור אנשים חוו, אותה נעיצת שיניים בקליפת התפוח וההגעה לעסיס המתוק שבבשרו לאחר מכן.. זו תחושה מיוחדת גם כן. חשתי את קליפת התפוח.. ולחשוב שאולי גם ניוטון חש קליפה דומה כשקטף תפוח מהעץ שבגינת ביתו. אנחנו כה שונים זה מזה, ועם זאת – אנו חווים דברים דומים.. וכל אחד עדיין נותר שונה ומיוחד. אז בנימה אופטימית זו, אדיוס